"גם במגדלי יוקרה אנשים רוצים להכיר את השכנים, לייצר חברויות"

ארבעה קירות, מרפסת, מקום לקרוא לו בית. כבר שנים שהחלום הישראלי האולטימטיבי הוא "נכס משלנו", שישקף את מי ומה שאנחנו, ושיהיה שם עבורנו לתקופה משמעותית בחיים. אבל אחרי שנכנסנו למבצר הפרטי שלנו, התמקמנו ועיצבנו את הכל לטעמנו – לפעמים הדבר החשוב ביותר הופך להיות דווקא מה שקורה מחוצה לו.

"כשמסתכלים על אזורים ושכונות מגורים מוצלחות, בישראל ובעולם, מבינים שהערך והאטרקטיביות שלהם נובעים דווקא ממי שגר בהם", אומר אסף יוגב, סמנכ"ל השיווק של קבוצת דוניץ אלעד. "גם אם קנינו דירה במגדל יוקרתי, זה לא אומר שהשאיפה שלנו בחיים היא להתבודד. אנשים רוצים להכיר את השכנים שלהם, לייצר חברויות וחיי קהילה. במקום שבו יש אוכלוסייה טובה, יש שגשוג אישי וקולקטיבי בזכות הדינמיקה והחיבורים שנוצרים בין דיירים".

לרדת לקפה השכונתי בכפכפים

השגשוג שעליו מדבר יוגב בא לידי ביטוי במגוון של דרכים: גרעין צופים שכונתי, יריד ייעודי לתושבי השכונה או בית קפה מקומי שאליו אפשר לרדת בכפכפים, במרחק הליכה קצרה מהמעלית. "כשאנשים מרגישים שהם חלק מקהילה, נוצרת מחויבות גדולה הרבה יותר מהמחויבות לדירה רגילה", מסביר יוגב, "המעורבות בחיים המשותפים והקשרים שנוצרים גורמים לאנשים לרצות להשתקע שם לשנים ארוכות. זה אומר שההגירה השלילית פוחתת משמעותית, והגיבוש הולך ומתחזק לאורך זמן".

כדי לבנות קהילה משגשגת, יש צורך להביא אותה בחשבון כבר בשלב מוקדם של אכלוס השכונה. מעין פרבר יוגב, מנכ"לית ובעלת חברת "שכנים", המתמחה בפיתוח וניהול חיי קהילה, טוענת שהכל מתחיל בצורך האנושי בשייכות. "העולם סביבנו נהיה טכנולוגי ומתקדם יותר כל הזמן", היא אומרת. "זה אומר שאינטראקציות טבעיות שהיו פעם חלק מהיומיום שלנו, הולכות ומתמעטות. נוצר רעב גדול לקשרים ולמערכות יחסים, שמזכירים את הקיבוצים ושכונות המגורים של פעם".

פרבר מציגה שלושה שלבים לבניית קהילה מוצלחת. השלב ראשון מתבצע עוד בשלב הבנייה ועוסק באפיון צרכים. בשלב הזה בונים מנהלי הקהילה תמונת מידע על הקהילה המתגבשת, באמצעות סיורי שטח, שאלונים וקבוצות מיקוד. בין היתר נבחנים המאפיינים הייחודיים של הדיירים והצרכים המשותפים שלהם, ואלה נבחנים מול הנכסים הקיימים באזור: פארקים, תנועות נוער, קאנטרי, מרכזי מסחר ועוד.

המידע המדוקדק הזה משמש לשלב השני: גיבוש אסטרטגיה. זוהי למעשה תוכנית עבודה שכוללת את כל הפעילויות והחיבורים המתוכננים בקהילה בתוכנית שנתית, החל מהתכנסות להדלקת נרות חגיגית בחנוכה, דרך הרצאות וסדנאות ועד ספקים ייעודיים שמגיעים לאזור בימים קבועים.

בשלב השלישי מנהלי הקהילה מוציאים את האסטרטגיה לביצוע בפועל, תוך תיאום הדוק עם נציגות הדיירים, הספקים ונותני שירות נוספים. את המידע על הפעילויות המתוכננות יכולים הדיירים לקבל מקבוצות וואטסאפ ועמודי פייסבוק קהילתיים, לוחות מודעות ואפילו אפליקציה ייעודית.

"צריך זמן כדי לבנות אמון"

עם כל הכבוד לתכנון הקפדני והתיאום עם הדיירים, תהליך ההתגבשות הקהילתית הוא הדרגתי ומדוד. "בני אדם צריכים זמן כדי לבנות אמון, זה קורה לנו בכל מקום: מהעבודה והלימודים ועד הצבא", מסבירה פרבר. "מבחינת בניית קהילה זה גם אומר שיש הרבה מאוד ניסוי וטעיה. דברים שיכולים להיראות לנו מגניבים ומיוחדים בתכנון הראשוני, יכולים לא לתפוס בפועל אצל הדיירים, מכל מיני סיבות. מצד שני, דברים שהם לכאורה פשוטים או קטנים, יכולים להפוך להצלחה גדולה. יש הרבה עבודה של דיוק".

לרוב, הפעילויות והשגרה הקהילתית מתחילים לתפוס תאוצה לאחר כשנה של דיוק והתאמה. מרגע שהאמון והקשרים החברתיים נוצרים, הקהילה מתחילה לייצר בעצמה פעילויות מתוך הכישורים ותחומי העניין של התושבים. רוב האירועים בשגרה הם לקבוצות קטנות ומובחנות, כמו שיעורי פילאטיס או הרצאות של בעלי מקצוע עם ידע ספציפי.

"מתוך הקבוצות האלה נוצרים הקשרים הקרובים והעמוקים ביותר", אומרת פרבר, "וככל שעובר הזמן, יותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם לוקחים חלק בפעילות קטנה משלהם. ואז כשכולם נפגשים יחד לאירועים גדולים וחגיגיים, הקבוצות הקטנות מתחילות להתחבר ולהתפתח ביניהן".

מרגע שהקשרים נוצרים, הקהילה הופכת לכוח בעל השפעה, ואף יכולת קנייה שהופכת אותו לאטרקטיבי. כך, למשל, נוצרות קבוצות רכישה מרוכזות של ציוד לבית הספר לפני תחילת שנת הלימודים, שווקי איכרים שמגיעים להציע סחורה במחירים משתלמים ללא גורמים מתווכים, וכן מרצים שמגלים קהל יעד איכותי ואמין לידע הספציפי שלהם. הגיבוש הזה מאפשר לקהילה לפעול יחד גם בתקופות משבר. אז מתגייסים הדיירים לתרומות דם מרוכזות, איסוף ותרומות מזון ופעילויות הפוגה משותפות לילדים.

אסף יוגב מציג את עצמו כדוגמה לצורך ארוך הטווח בקהילתיות. "לפני 15 שנים עברנו לשכונת מגורים חדשה בהרצליה", הוא נזכר. "היינו משפחה צעירה עם ילדים קטנים שלא מצאו את עצמם בשכונה. זמן קצר אחרי שעברנו היה ל"ג בעומר, והציק לי שהחברה היזמית לא לקחה על עצמה לייצר קומזיץ משותף. הרי כל חומרי הבניין קיימים וזמינים. מה הבעיה לארגן את השכנים, להביא יחד אוכל, לשבת עם הילדים ליד המדורה ולהכיר? אז החלטתי שאני אעשה את זה בעצמי. ולאט לאט, מפעילות לפעילות כזו, בנינו קהילה שאנחנו מחוברים אליה. הילדים גדלו ומאוד מחוברים לחברים כאן, יש לנו חברים שאנחנו אוהבים במרחק הליכה, וזה מה שמחזיק אותנו כאן".

התפיסה הזאת, של חשיבות הקהילה בבניית אזורי מגורים חדשים, הולכת ומתחזקת. מבחינת היזמים מדובר בסוגייה רווחית: קהילות משגשגות מושכות אליהן קהלים חדשים, והיעילות של חבר מביא חבר גדולה הרבה יותר מכל קמפיין שיווקי. הדיירים, מצדם, מייצרים קהילה קרובה ומגובשת, שמייצרת ערך משותף וחיי פנאי, ובכך מגדילה את האטרקטיביות וערך הנכסים.

אז נכון, האפשרות לחזור הביתה אחרי יום עבודה ארוך ולבלות ערב מול הטלוויזיה עדיין קיימת. אלא שבימים אחרים, אפשר לרדת למטה, לקפה השכונתי או למדשאה השכונתית, ולשבור את השגרה באופן מספק לא פחות.